לפני תביעה שהגישה התובעת, חברת קיבוץ דליה (להלן: "הקיבוץ") לשעבר, לתשלום קצבת זקנה שלטענתה מגיעה לה מהגיעה לגיל 60.
עובדות שאינן במחלוקת
1. התובעת הינה אלמנת צה"ל, ילידת 2.12.1942, חברת קיבוץ דליה מתאריך 12/1960 ועד עזיבתה את הקיבוץ בגיל 53 בשנת 1995. על פי כללי העזיבה שהנהיג הקיבוץ ושהיו בתוקף במועד עזיבתה, זכאית התובעת לקצבת זקנה, אשר מחושבת בהתאם לוותק הפנסיוני של החבר או החברה לשעבר, החל מגיל 60 שנים.
2. בשנת 2002, עת הגיעה לגיל 60, פנתה התובעת לקיבוץ וביקשה לשלם לה את הקצבה המגיעה לה. תחילה טען הקיבוץ, בהתבסס על כללי העזיבה משנת 1994, כי התובעת זכאית לקצבת זקנה מגיל 65 ולא מגיל 60. לאחר מכן ובעקבות פניה של התובעת לגב' ליאת לם ממדור עזיבה בקיבוץ הארצי, אישר הקיבוץ, כי התובעת זכאית לקצבה מגיל 60 ולא מגיל 65, וזאת מכיוון שחלים עליה כללי העזיבה משנת 1985 ושעל פיהם גיל הפרישה לנשים נקבע כגיל 60.
3. באשר לחישוב גובה הקצבה טען הקיבוץ, כי הותק הפנסיוני של התובעת הוא 20.53 שנים, וכי היא זכאית לקצבה בגובה 1.35% מסכום ההכנסה הבסיסית לכל שנת ותק, כך שהיא זכאית לקצבה בגובה 27.42% מההכנסה הבסיסית.
התובעת לא השלימה עם חישוב גובה הקצבה ובמכתב מיום 18.7.07 היא טענה, כי הותק הפנסיוני שלה הוא 35 שנה ו-11 חודשים, וכי בהתאם לאמור בכלל 18(2) לכללי העזיבה, היא זכאית ל-1.8% בגין כל שנת ותק.
בתשובה למכתבה הנ"ל, שלח הקיבוץ לתובעת מכתב מיום 19.11.07 בו הוא אישר את טענתה, כי מגיעה לה קצבה בגובה 1.8% בגין כל שנת ותק, אם כי הוא חזר על טענתו, כי הוותק הפנסיוני שלה מסתכם ב-20.5 שנים. בהתאם לכך, מגיעה לתובעת קצבה בשיעור 36.9% מסכום ההכנסה הבסיסית. יחד עם זאת, סירב הקיבוץ לשלם לתובעת את הקצבה המגיעה לה וטען באותו מכתב, לראשונה, כי יש לקזז מסכום הקצבה את הגמלה שמקבלת התובעת ממשרד הביטחון מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950 (להלן: "חוק משפחות החיילים שנספו במערכה").
גדר המחלוקת
4. הצדדים חלוקים ביניהם בשלושה נושאים; הראשון נוגע לשאלה אם רשאי היה הקיבוץ לקזז מסכום הקצבה המגיעה לתובעת את הקצבה שהיא מקבלת ממשרד הביטחון בשל היותה אלמנת צה"ל, מכוח חוק משפחות החיילים שנספו במערכה. הנושא השני נוגע לאופן חישוב הוותק הפנסיוני של התובעת. בעוד שהתובעת טוענת, כי יש לחשב את הוותק הפנסיוני מתאריך קבלת המועמדות שלה לחברות בקיבוץ (1959) ועד שעזבה את הקיבוץ (1995), טען הקיבוץ כי הוותק הפנסיוני מחושב בהתאם לגילו של החבר ביום העזיבה פחות 30, או בהתאם לוותק של העוזב בקיבוץ - לפי התקופה הקצרה שבין שתיהן. נטען כי התובעת יצאה מן הקיבוץ בחודש 15.6.1993, דהיינו בגיל 50.5, ולכן הוותק הפנסיוני שלה הוא 20.5 שנים. הנושא השלישי עליו חלוקים הצדדים מתייחס לשיעור הקצבה. התובעת טוענת כי היא גרה בגפה ולכן יש להכפיל את הותק הפנסיוני ב-1.8 לשנה, ואילו הקיבוץ טוען, כי התובעת מתגוררת עם בן זוג, ולכן יש לחשב את הקצבה במכפלת 1.35%.
5. להלן אדון בכל אחד מהנושאים תוך בחינת הוראות כללי העזיבה ויישומן על המקרה הנדון.
קיזוז הקצבה המשתלמת מכוח חוק משפחות החיילים שנספו במערכה
6. נושא קיזוז הקצבאות או הגמלאות מקצבת הזקנה המגיעה לעוזב הוסדר בסעיף 22 לכללי העזיבה אשר קובע:
"היו לעוזב הותיק זכויות לפנסיה, לגמלה, לקצבת ביטוח או תשלום בעל אופי פנסיוני מכל סוג אחר, בארץ או בחוץ לארץ, למעט קצבת זקנה וקצבת שאירים מאת המוסד לביטוח לאומי או קצבת נכות, יקוזזו זכויות אלה מתשלומי הגמלה או הקצבה המשתלמת לעוזב הותיק לפי כללים אלה...".
לטענת הקיבוץ, הסעיף קובע כלל ולפיו זכאי הקיבוץ לקזז מקצבת הזקנה המשתלמת לעוזב הותיק כל גמלה או קצבה המשולמת לו, יהא אופיה אשר יהא. בצד העיקרון הכללי קובע סעיף 22 חריג ולפיו אין לקזז מקצבת הזקנה קצבת זקנה וקצבת שאירים המשולמות על ידי המוסד לביטוח לאומי או קצבת נכות המשולמת על ידי גוף או מוסד כלשהו. מאחר שהתובעת מקבלת ממשרד הביטחון קצבת שאירים ומאחר שקצבה זו אינה נכנסת לגדר אחת האפשרויות המנויות בחריג של סעיף 22, בדין קיזז הקיבוץ קצבה זו מקצבת הזקנה המגיעה לתובעת.
7. אין בידי לקבל את הפרשנות לה טוען הקיבוץ. עיון מדוקדק בסעיף 22 מלמד, כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר קיזוז גמלאות או קצבאות בעלות אופי פנסיוני. סעיף 22 קובע, כי הקיבוץ רשאי לקזז פנסיה, גמלה, קצבת ביטוח או תשלום בעל אופי פנסיוני מסוג אחר. המילים גמלה וקצבה לביטוח תחומים בין הביטוי "פנסיה", שהיא הסוג הראשון של תשלום שניתן לניכוי, לבין הביטוי "תשלום בעל אופי פנסיוני אחר" שהינו הסוג האחרון של תשלומים שניתנים לניכוי. תחימת הביטויים "גמלה" ו"קצבה לנכות" בביטויים פנסיה ותשלום בעל אופי פנסיוני מסוג אחר מלמדת, כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר קיזוז גמלאות, קצבות ותשלומים המשולמים לעוזב, ובלבד שמדובר בקצבאות ותשלומים בעלי אופי פנסיוני בלבד.
8. הקיבוץ טען, כי העובדה שהמחוקק הורה במפורש שלא לנכות מקצבת הזקנה את קצבת השאירים המשתלמת על ידי המוסד לביטוח לאומי בלבד ולא התייחס לקצבאות שאירים אחרות המשתלמות על ידי גורמים אחרים, כגון משרד הביטחון, מלמדת על כוונת המחוקק לאפשר קיזוז קצבאות שאירים אחרות, שאינן משתלמות על ידי המוסד לביטוח לאומי.
אין בידי לקבל טענה זו וכמה טעמים לדבר ; ראשית, כאמור, הכלל שנקבע בסעיף 22 לכללי העזיבה קובע, כי הקיבוץ רשאי לנכות מקצבת הזקנה כל קצבה, גמלה או תשלום שהם בעלי אופי פנסיוני בלבד. על כן, וכדי להסיר ספק ולהבהיר שאין לנכות קצבת שאירים, זקנה וקצבת נכות, ציין המחוקק כי אין לנכות תשלומים אלה, גם אם הם כוללים מרכיב פנסיוני זה או אחר. הסעיף אינו קובע הסדר שלילי המאפשר ניכוי או קיזוז קצבאות שאירים אחרות, שאינן בעלות אופי פנסיוני. פרשנות אחרת מביאה, על דרך של פרשנות החריג, להרחבת הכלל והחלתו על תשלומים שהוא מלכתחילה לא התכוון לחול עליהם.
שנית, הקיבוץ לא נתן כל הסבר מדוע המחוקק ביקש, לטענתו, לא לאפשר ניכוי קצבת שאירים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, ומדוע התכוון לאפשר ניכוי קצבאות שאירים אחרות המשולמות על ידי גופים אחרים. הקיבוץ לא הסביר מדוע ביקש המחוקק לקבוע הסדרים שונים לקצבאות השאירים, ומדוע קיימת חשיבות לזהות הגורם המשלם. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמחוקק לא ביקש לקבוע הסדרים שונים בהתאם למקור הקצבה, וההסדרים השונים נקבעו בהתאם למהות הקצבאות המשתלמות. קצבה או תשלום בעלות אופי פנסיוני ניתנים לניכוי, ואילו קצבאות ותשלומים שאינם בעלי אופי פנסיוני אינם ניתנים לניכוי, ללא קשר לזהות הגורם המשלם.
שלישית, כפי שציין הקיבוץ בסיכומיו, לתובעת היתה פריבילגיה לבחור בין קצבת השאירים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי לבין קצבת השאירים המשולמת על ידי משרד הביטחון. אין מחלוקת שאם התובעת היתה בוחרת בקצבת השאירים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, הקיבוץ לא היה רשאי לנכות קצבה זו מקצבת הזקנה שעליו לשלם לתובעת. לא ברור לי מדוע התובעת צריכה להיפגע רק בשל כך שהיא בחרה בקצבת השאירים המשתלמת על ידי משרד הביטחון, בחירה שהמחוקק הותיר בידיה.